האם עמים אחרים מלבד העם היהודי השתמשו בתכלת?

התכלת, שהיא צמר צבוע בגוון כחול מיוחד, הפכה לסמל מרכזי בתרבות היהודית העתיקה –  וחזרה לשימוש גם בימינו במצוות פתיל תכלת שמטילים בטלית קטן או טלית גדול.

אולם האם התכלת הייתה נחלתם הבלעדית של בני ישראל או שהיו עוד עמים שעשו בה שימוש? – התורה מקדישה מקום של כבוד לצבע התכלת ומצווה על השימוש בתכלת בציצית ובבגדי הכהונה, אך ממצאים ארכיאולוגיים וטקסטים עתיקים מגלים שצבעים שמקורם בחילזון ארגמון קהה קוצים, חילזון תכלת, היו מהצבעים היקרים והנחשקים ביותר בכל רחבי הים התיכון העתיק!

מהעיר הפיניקית צור ועד לארמונות הקיסרים הרומיים, מסוחרים בבזאר ועד שליטים בארמונות פאר, כולם התחרו על הצבע היקר שלעיתים היה שווה יותר מזהב.

השאלה המרתקת אפוא אינה רק מי השתמש בתכלת, אלא מה הפך את השימוש היהודי בתכלת לייחודי ושונה מכל התרבויות האחרות שחיפשו את הצבע המיוחד הזה. צאו איתנו למסע אל העבר של התכלת!

התכלת והארגמן אצל עמי התנ"ך

התכלת והארגמן היו שני צבעים-אחים שכמעט תמיד נזכרים יחד ושלטו יחד בשוק מוצרי היוקרה של העולם הקדום לצביעת אריגים נדירים ויקרי ערך.

המקורות המקראיים מתעדים את נוכחותם בהקשרים מגוונים: מעבודת האריגה למשכן, ובגדי הכוהנים המפוארים ועד לפתילי הציצית המצויצת, ממלבושי המלוכה ועד למטענים המסחריים שעברו בנמלי צור.

גם ארכיונים עתיקים ממלכויות שונות – החל בלוחות חרס חיתיים וכלה בכתובות אשוריות – מעידים על חשיבותם של התכלת והארגמן: הצבעים הללו מופיעים שוב ושוב ברישומי מיסים שנגבו, בתיאורי שלל שנלקח במלחמה ובמסמכים מסחריים, תחת השמות האכדיים "תכילתו" ו"ארגמנו", או באמצעות סימנים מיוחדים לציון התכלת והארגמן.

בראש תעשייה רווחית זו עמדו הפיניקים, יושבי צור, שרכשו לעצמם מוניטין בינלאומי כמומחי ייצור מובילים של צבעים אלה.

כך, למשל, כותב הנביא ירמיהו על הפסלים המפוארים שהיו בימיו, שכדי לפארם עוד יותר, היו עובדי האלילים מעטרים אותם בעיטורי כסף וזהב ובגדי תכלת וארגמן:

כֶּסֶף מְרֻקָּע מִתַּרְשִׁישׁ יוּבָא, וְזָהָב מֵאוּפָז, מַעֲשֵׂה חָרָשׁ וִידֵי צוֹרֵף; תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁם, מַעֲשֵׂה חֲכָמִים כֻּלָּם (ירמיהו י, ט).

בדים צבועים בתכלת וארגמן נחשבו יקרים כמו כסף וזהב, אך לבוש תכלת מפואר לא היה נחלתם של הפסלים בלבד, אלא גם של אנשי חצר המלוכה האשורית, כפי שכותב הנביא יחזקאל:

לְבֻשֵׁי תְכֵלֶת, פַּחוֹת וּסְגָנִים, בַּחוּרֵי חֶמֶד כֻּלָּם; פָּרָשִׁים, רֹכְבֵי סוּסִים (יחזקאל כג, ו).

ממלכת צור, ששלטה בסחר בתכלת וארגמן בימי קדם, תוארה גם היא בנבואת יחזקאל:

שֵׁשׁ בְּרִקְמָה מִמִּצְרַיִם הָיָה מִפְרָשֵׂךְ, לִהְיוֹת לָךְ לְנֵס; תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן מֵאִיֵּי אֱלִישָׁה הָיָה מְכַסֵּךְ (יחזקאל כז, ז).

גם המסחר הצורי בצבעים אלו נזכר בנבואת יחזקאל, שכתב:

הֵמָּה רֹכְלַיִךְ בְּמַכְלֻלִים, בִּגְלוֹמֵי תְּכֵלֶת וְרִקְמָה, וּבְגִנְזֵי בְּרֹמִים, בַּחֲבָלִים חֲבֻשִׁים וַאֲרֻזִים בְּמַרְכֻלְתֵּךְ (יחזקאל כז, כד).

השימוש בתכלת, מימי המלך שלמה ועד ימי המלך אחשוורוש

התכלת הייתה בשימוש רציף לאורך מאות רבות מאוד של שנים. מצור, למשל, הגיעו לארץ ישראל מומחה או צוות מומחים לעשיית תכלת וארגמן בימי שלמה המלך, שחתם על עסקת סחר עם חירם מלך צור; צוות זה הגיע לארץ כדי לסייע בבניית בית המקדש הראשון, ובין היתר עסקו במלאכת התכלת והארגמן:

וְעַתָּה שְׁלַח לִי אִישׁ חָכָם, לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת וּבַבַּרְזֶל וּבָאַרְגְּוָן וְכַרְמִיל וּתְכֵלֶת, וְיֹדֵעַ לְפַתֵּחַ פִּתּוּחִים עִם הַחֲכָמִים אֲשֶׁר עִמִּי בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלַ͏ִם אֲשֶׁר הֵכִין דָּוִיד אָבִי… וְעַתָּה שָׁלַחְתִּי אִישׁ חָכָם יוֹדֵעַ בִּינָה לְחוּרָם אָבִי. בֶּן אִשָּׁה מִן בְּנוֹת דָּן וְאָבִיו אִישׁ צֹרִי, יוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף בַּנְּחֹשֶׁת בַּבַּרְזֶל בָּאֲבָנִים וּבָעֵצִים בָּאַרְגָּמָן בַּתְּכֵלֶת וּבַבּוּץ וּבַכַּרְמִיל, וּלְפַתֵּחַ כָּל פִּתּוּחַ וְלַחְשֹׁב כָּל מַחֲשָׁבֶת אֲשֶׁר יִנָּתֶן לוֹ עִם חֲכָמֶיךָ וְחַכְמֵי אֲדֹנִי דָּוִיד אָבִיךָ (דברי הימים ב ב, ו-יג).

התנ"ך מעיד שהתכלת נחשבה לצבע יוקרתי גם מאוחר יותר, בימי המלך אחשוורוש, ששלט על ממלכות פרס ומדי:

חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת, אָחוּז בְּחַבְלֵי בוּץ וְאַרְגָּמָן, עַל גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ, מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת (אסתר א, ו);

וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר, וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן, וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה (אסתר ח, טו).

התכלת והארגמן אצל היוונים והרומאים

בעולם היווני והרומי לא הבחינו בין התכלת לארגמן, ושני הבדים הצבועים בצבעים אלו כונו בשם אחד: "פורפורה" או "פורפירוס". מרכז הייצור העיקרי של צבע זה המשיך לשכון לאורך החוף הפיניקי של הים התיכון, שם שיכללו את אומנות ייצור הצבעים הללו, עד שהצבע הפך למותג מזוהה עם העם הפיניקי עצמו.

אין זה מקרה ששמה היווני של ארץ כנען – "פיניקיה" –  נגזר ישירות מהמילה היוונית לצבע הארגמן. מבין כל ערי החוף הפיניקיות, צור המלכותית זכתה לתהילה מיוחדת בזכות איכות מוצרי הפורפורה המעולים שייצרה.

סטראבון, הגאוגרף הרומי שטייל בצור במאה הראשונה לספירה, העיד "שהפורפורה הצורית עדיפה על כל האחרות, ושבעיר פועלים אינספור בתי צבע". הוא גם תיאר את העושר העצום שהצטבר בעיר הודות למומחיות יוצאת הדופן של בעלי המלאכה המקומיים.

חשיבותם של התכלת והארגמן לצור הייתה כה רבה עד שהחילזון שממנו הופקו הצבעים הוטבע על מטבעות העיר, ועד עצם היום מכונה הצבע בשפות אירופאיות בשמות "ארגמן צורי" או "ארגמן פיניקי".

גם חכמי התלמוד ציינו שעושרו של שבט זבולון, ששטח נחלתו כלל אזור חוף זה, נבע בחלקו הגדול מהכנסותיו ממסחר בחילזון התכלת, ארגמון קהה קוצים.

במסגרת זו נזכיר את הממצא של אריגי התכלת ממצדה וממערת מורבעת ואת הצו של יוסטיאנוס שמשתמש במילה "היאקינטינה" שהיא המילה ל"תכלת" בתרגום השבעים.

האם השתמשו עמי קדם בתכלת או רק בארגמן?

עמי קדם רבים השתמשו לא רק בארגמן אלא גם בצבעים כחולים שמקורם בחלזונות ימיים. כפי שראינו, מקורות אשוריים, פיניקיים ויווניים מעידים על הפקת צבעים יוקרתיים ממיני הארגמון השונים, בפרט מארגמון קהה קוצים, שחלקם הניבו גווני כחול או כחלחל, לצד גוון הארגמן הידוע.

ממצאים ארכיאולוגיים, ובהם אריגים צבועים וכלי צביעה עם שרידי צבע ברורים, מצביעים על כך שההבחנה בת ימינו בין "ארגמן" ל"תכלת" לא תמיד הייתה חדה בימי קדם, ולעיתים נתפסו הצבעים האלו כשני קצוות של אותו ספקטרום.

בכך יש להעיד שמקורם משותף, וממצאים הקשורים לתעשיית הארגמן הם עדות מובהקת למקורו של צבע התכלת המקראי.

עם זאת, שימוש ייעודי וסמלי בתכלת מובחן מוכר בעיקר מן ההקשר היהודי – שבה נצטווינו להטיל תכלת על ארבע כנפות הציצית שלנו, פתיל שקושר ארץ ושמיים בקשר שאי אפשר לנתק.