התכלת בדורות אחרונים

הרקע לתקופה

במשך מאתיים השנים האחרונות, חוקרים ורבנים עמלו רבות כדי לחשוף את התכלת האבודה ואת מקורה הימי הנעלם, החילזון. הסתירות שבין הרשומות ההיסטוריות, המחקרים המדעיים והמקורות היהודיים הקשו על פתרון התעלומה. עם זאת, בעשורים האחרונים, פריצות דרך פתרו את המסתורין העתיק, וחיברו מחדש את חלקי הפאזל המפוזרים. התגליות החדשות החיו מחדש את מצוות התכלת, ואפשרו את קיום מצוות הציצית בשלמותה.

רונדלט וקולומנה

רס"א-תס"א (המאה ה-16 וה-17)

 במאות ה-16 וה-17, חוקרי הטבע רונדלט וקולומנה התחקו אחר כתביהם של חוקרי הטבע הקדומים אריסטו ופליני, וזיהו את החלזונות שהיו המקור לצבעים הסגולים היוקרתיים של העת העתיקה.
הם קישרו בין ה”פורפורה” הקדומה ובין החלזונות הימיים ממשפחת הארגמונים, גילוי שהניע את פתרונה
של חידה עתיקה – חידת הצבעים הסגולים שנחשבו מאז ומעולם לאוצר יקר. גילוייהם האירו מחדש
פרק נשכח בהיסטוריה, שהיה מכוסה בערפל במשך מאות שנים.

הנרי דה לקז דוטייה

שס"א-תרס"א (המאה ה-17 עד ה-19)

במאות הבאות, מדענים ערכו ניסויים בארגמונים ובחנו את תכונות הצבעים שניתן היה להפיק מהם.
הבולט שבהם היה חוקר הטבע האנגלי ויליאם קול, שהצליח להפיק צבע סגול מחלזונות שאסף בחופי דרום אנגליה בשלהי המאה ה-17.
תגלית חשובה נוספת הייתה זו של הכימאי האיטלקי ברתולומיאו ביזיו, בן המאה ה-19, שהצביע על הדמיון שבין הצבעים הסגולים שהופקו מארגמונים ובין צבעי האינדיגו שהופקו מצמחים.
אך התגלית החשובה מכל הייתה זו של הזואולוג הצרפתי הנרי דה לקז דוטייה, שזיהה שלושה מינים ספציפיים של ארגמונים – ארגמון קהה-קוצים, ארגמון חד-קוצים וארגמונית אדומת-פה – כמקורות של הצבעים היוקרתיים העתיקים.

נפוליאון

תס"א-תרס"א (המאה ה-18 עד ה-19)

מסעו של נפוליאון למצרים הצית עניין רב בקרב ארכיאולוגים אירופים במאות ה-18 וה-19.
החוקרים צעדו בעקבות המצביא הצרפתי ברחבי המזרח התיכון בחיפוש אחר אוצרות וממצאים שיאירו באור חדש את חייהם ותרבותם של העמים הקדומים.
מטבעות רומיים שעליהם תבליטים של ארגמונים, לצד ערמות עצומות של קונכיות ארגמונים שנמצאו בעיר הפיניקית צידון, הוכיחו בצורה משכנעת שחלזונות ימיים אלו היוו חלק מרכזי מתהליך ייצור הבדים הצבועים בצבעים יוקרתיים בעת העתיקה.
הממצאים הרבים הצביעו על כך שהסוגים ארגמון חד-קוצים וארגמונית אדומת-פה, שהיו ידועים כמקור לצבע סגול-אדמדם, הם מקור הארגמן המקראי, בעוד שהארגמון קהה-הקוצים, שנודע כמקור לצבע סגול-כחול, זוהה כמקור התכלת המקראית.

השיבה לישראל

תקס"א-תרס"א (המאה ה-19)

באמצע המאה ה-19, עם צמיחתן של תנועות השיבה לארץ ישראל בתוך הקהילה היהודית הדתית,
התחדשות התכלת, הצבע הכחול המקראי העתיק, הפכה לנושא דחוף.
הדחיפות נבעה מהאמונה כי השיבה לישראל תוביל לבניית המקדש מחדש,
חזון שלא יכול היה להתממש ללא הלבוש המתאים לכהן הגדול, שהיה מורכב בעיקר מתכלת.

הרב ישראל ליפשיץ

תר"כ (אמצע המאה ה-19)

באמצע המאה ה-19 הפך הרב ישראל ליפשיץ, מחבר פירוש “תפארת ישראל” על המשנה, לחלוץ הרבנים שהכירו בגילויים החדשים לגבי מקור התכלת המקראית – חלזונות הארגמונים.
הרב ליפשיץ עסק בדברי החוקר הגרמני גזניוס, והסכים עם הקביעה שחילזון התכלת הוא אכן חילזון ימי הנמצא בים התיכון. עם זאת, בעל ה”תפארת ישראל” חלק בתוקף על טענתו של גזניוס שהתכלת המקראית הייתה בגוון סגול, ועל בסיס המסורת היהודית, התעקש שהתכלת המקראית הייתה בעלת צבע כחול שמיים ברור, ללא כל גוון סגול.

האדמו"ר מראדזין

תרמ"ח (1888)

בסוף המאה ה-19, הרב גרשון חנוך ליינר, האדמו”ר מראדזין, יצא למסע בעקבות החילזון האבוד כדי לחדש את מצוות התכלת האבודה.
לאור ההנחה הרווחת כי מחלזונות ימיים ניתן להפיק צבע סגול בלבד, הרב ליינר נסע לקצה הדרומי של חצי האי האיטלקי בחיפוש אחר מקור ימי אחר – והוא אכן זיהה סוג של דיונון, דיונון הרוקחים, כחילזון.
באופן גאוני הוא הצליח לחלץ צבע כחול מהדיו החום של הדיונון, ובכך סיפק לחסידי ראדזין תכלת לציצית שלהם.
אך המסע של האדמו”ר לחיפוש התכלת נתקל במחלוקת רבה, ומעטים מחוץ למחנהו קיבלו את התכלת החדשה של האדמו”ר כתכלת אמיתית.

הרב יצחק הלוי הרצוג

תרע"ד (1914)

בשנת תרע”ד (1914) כתב הרב יצחק הלוי הרצוג עבודת דוקטורט שבחנה את נושא התכלת הן מבחינה הלכתית-תלמודית והן מבחינה ביקורתית-אקדמית.
הניתוח הכימי שערך הרצוג לצבע הדיו של ראדזין הוביל אותו לדחות את הקביעה שתכלת זו היא התכלת האמיתית.
עד אז, חוקרים חילוניים הסכימו ברובם כי המקור האמיתי הוא החילזון ארגמון קהה-קוצים.
עם זאת, הרצוג נותר סקפטי, בעיקר מפני שהיה ידוע כי הארגמון יוצר גוון סגול, בניגוד להבנה המסורתית של התכלת ככחול שמימי.
מתוך זהירות מתבקשת, הרב הרצוג הציע שהינטינה היא חילזון התכלת, אך מחקרים מאוחרים הביאו לדחיית התיאוריה הזו משום שלא ניתן להפיק צבע עמיד מהינטינה.
למרות התמסרותו לנושא לאורך חייו, הרצוג לא הצליח לזהות באופן חד משמעי את החילזון, ושאיפתו להבין את המצווה המקראית הזו נותרה ללא פתרון.

פרופ' אוטו אלסנר

תשמ"ה (1985)

הכימאי הישראלי אוטו אלסנר הוא זה שפרץ את הדרך בשאלת הפקת התכלת בשנת תשמ”ה (1985).
במהלך ניסויים שערך אלסנר בארגמונים, הוא גילה שחשיפת תערובת הצביעה לשמש בשלב מסוים בתהליך הצביעה גורמת להתמרת הצבע הסופי מסגול לכחול שמיימי טהור.
הוא הניח כי הצבּעים העתיקים, שעבדו תחת השמש הים-תיכונית הבהירה, הכירו את השיטה, אך היא נעלמה מהחוקרים המודרניים שביצעו את ניסוייהם במעבדות, הרחק מאור השמש והשפעתה.
התגלית של אלסנר פתרה סופית את חידת התכלת: חילזון התכלת הוא הארגמון, וצבע התכלת הוא אכן כחול שמיים.

הרב אליהו טבגר

תשמ"ה (1987)

בשנת תשמ”ז (1987), שנתיים בלבד לאחר התגלית המכריעה של אוטו אלסנר, השתמש הרב אליהו טבגר בתובנות התיאורטיות כדי לצבוע פתילי תכלת הלכה למעשה .
לאחר ניסוי וטעייה, הרב טבגר הצליח להפיק צבע כחול שמיים מהפרשה של החילזון ארגמון קהה-קוצים.
הוא השתמש בצבע שהפיק לצביעת פתילי תכלת, אותם קשר בטליתו, וכך היה ליהודי הראשון זה 1,300 שנים שהטיל תכלת אמיתית בבגדיו.
שוב ניתן היה לקיים בשלמותה את מצוות התורה, “וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת” (במדבר טו, לח).

פתיל תכלת

תשנ"א (1991)

עמותת פתיל תכלת נוסדה בשנת תשנ”א (1991) על ידי הרב אליהו טבגר, יחד עם ד”ר ארי גרינספן, יואל גוברמן, וד”ר ברוך סטרמן, במטרה להפיץ את מצוות התכלת ברבים ולייצר פתילי תכלת מן הצבע המופק מהחילזון האמיתי – הארגמון קהה-קוצים.
הנוף ההלכתי הולך ומשתנה לנגד עינינו, בין השאר הודות לתרומתה הגדולה של עמותת פתיל תכלת. השיח לגבי מצוות התכלת ופרטיה ממלא את בתי המדרש ומכוני המחקר ומעסיק רבנים ומלומדים כאחד.
מאות אלפי היהודים ברחבי העולם המטילים שוב תכלת בציציותיהם הם אולי הדוגמה הטובה ביותר לתחייתה של מצווה זו בדורנו.